קראתי בשקיקה את ספרך המרתק "מגפיים אדומים בשלג", ולא יכולתי להישאר אדישה לעוצמה הרבה העולה ממנו. נפעמתי מכישרון הכתיבה שלך, ומהאופן שבו הצלחת לרקום במילים את סיפור הישרדותם של סבך וסבתך. התיאור של זוועות השואה לצד כוח החיים והבחירה להמשיך, לבנות, להקים, לאהוב – נגע בי מאוד. הדרך שבה הצגת את הניצחון של סבך וסבתך על התוכנית הנאצית בהקמת משפחה ענפה ומפוארת, היא עדות חיה ליכולת שלנו כעם תמיד לצמוח מתוך החושך אל האור. חשבתי לעצמי כמה בני ביתך זכו בך – אדם שהשכיל להעלות על הכתב סיפור משפחתי מופלא, ולהעניק לנו, הקוראים, הזדמנות נדירה להציץ לעולמך ולפגוש דמויות שהיו עמודי תווך בעיצוב אישיותך וערכיך. תודה לך על הזכות לקרוא, להתרגש ולהתחבר לסיפור שהוא לא רק אישי – אלא גם מורשת חיה של זיכרון והנצחה.

משכתי ומשכתי את קריאת הספר, וקראתי פרק אחר פרק כמו ילד האוחז בחפיסת השוקולד האהובה עליו ואוכל בדיוק כמו הסבתא המדהימה בספר, קוביה אחת המתמוססת לאיטה בפה , אחת ליום. כך צרכתי גם אני את הסיפור שלה, שלך. קראתי, בכיתי, ניגבתי את הדמעות, ושוב בכיתי. בכיתי על הסיפור שלה, בכיתי על הכאב שלך אח יקר שלי, בכיתי על הסיפור של העם היהודי שלנו. בכיתי כששיחררה את פתיל החיים בנוכחותך.