18.3.2025

היום אני מתה.

הם ניסו להרוג אותי כל כך הרבה פעמים, אבל תמיד ידעתי שאני לא עומדת למות. היום אני יודעת שכן.

יש לי כמה סידורים, כמה סליחות לבקש, אבל חוץ מזה אני שלמה עם החיים שחייתי ומוכנה להצטרף אל כל אהוביי שאיבדתי כבר מגיל שמונה. אני מצטרפת לסבתא, אבא, אמא, בּוֹנְדִי, נוֹנִי, אֶרְזִ'יקֶה, אִיצוּ, מיקי ואדם. כולם מחכים לי. אני האחרונה שנשארה.

לפעמים נדמה לי שאלוהים שכח אותי פה.

‏מוקדם יותר היום עמית הביא לי עובדת פיליפינית חדשה שתעזור ותשמור על זקנה בת 96. יש לנכדים שלי המון כוונות טובות והם מאוד אוהבים אותי, אבל הם לא מבינים שאני לא מוכנה לגור עם מישהי אחרת בבית. אם אני חייבת מישהי כזאת, אני מעדיפה למות.

אני כשירה לחלוטין - גופנית ומנטלית – אבל הלחצים בחזה משגעים אותי והלב שלי תוקף אותי כל כמה שעות. כבר לא נעים לחיות ככה. אז אני נותנת לעמית להביא את הפיליפינית, ואני אפילו נחמדה אליה לכמה שעות. שלושתנו אוכלים ארוחת ערב קטנה ואחרונה ביחד.

אני אוכלת פרוסת טוסט אחת עם חמאה וכוס תה. זו תהיה הארוחה האחרונה שלי.

קבעתי בשעה 7 בערב עם עורכת הדין שלי כדי לסדר את הצוואה שלי. אני רומזת לעמית שהוא צריך ללכת ואומרת לפיליפינית שהיא צריכה לתת לי פרטיות.

לפני שעמית עוזב אני לוחשת לו באוזן: "סליחה אם הייתי קשה מדי או שלא אמרתי לכם מספיק פעמים תודה על כל העזרה שלכם". אני אומרת את זה לעמית, אבל מתכוונת לכולם.

עמיתוש מחייך אליי ונותן לי נשיקה על המצח. "הכול בסדר, סבתא. אנחנו אוהבים אותך".

העיניים שלי מתמלאות דמעות ואני מנסה להסתיר את זה ממנו.

עכשיו נשארתי עם עורכת הדין. אני יושבת על הספה המתכווננת שלי, היא בצבע חום אדמדם. זו הספה שקנינו למיקי כדי שיהיה לו קל לשבת ולקום ממנה, אבל מיקי עזב אותי כבר לפני 12 שנים.

עורכת הדין יושבת על הספה. מעליה תלוי הדיוקן של אדם, בני האהוב וחברה הטוב של עורכת הדין.

"כבר אני מצטרפת אליך, אוֹפּוּקָם", אני לוחשת אל אדם. הוא עזב אותי לפני עשר שנים.

לאחר שסידרנו את הפרוצדורות אני אומרת לה: "חבל שאני לא אומרת להם מספיק כמה אני אוהבת אותם".

"זה עוד לא מאוחר מדי", אומרת חלי, אבל היא יודעת שהיא לא צודקת.

"תודה רבה, חלי, תודה על הכול. תודה שנתת לי לעבוד אצלך עד גיל 93. אני בטוחה שלא הייתי קלה כל כך".

"הכבוד כולו שלי, בֶּלוּקוֹ". כך קראו לי אהוביי בחיבה. "את יודעת שלא הייתי מסתדרת בלעדייך", ענתה חלי וחיבקה אותי חיבוק ארוך לפני לכתה.

יש לי בת אחת, ארבעה נכדים ו-12 נינים. הם הניצחון שלי, הם האהבה שלי.

התמונות של כולם ניבטות אליי מהוויטרינה המסודרת שמולי, ואני עוברת ליד התמונות ונפרדת מהם אחד אחד, נין נין, נכד נכד, ילדה, ילד ומיקי שלי.

אני מסתכלת על אוסף הפסלים הקטן שבמדף העליון ונזכרת במקומות שמהם הבאנו את הפסלים ובאנשים שהביאו לי אותם במתנה. אני לוקחת מטלית לחה ומנקה אותם אחד אחד מהאבק שכיסה אותם.

אני פותחת את מגירת השוקולדים ומכניסה קוביית שוקולד מריר עם ליקר דובדבנים לפי, כרגיל. כל יום קובייה לפני השינה. אני נותנת לה להתמוסס באיטיות בפי, עוצמת את עיניי ומרגישה את הטעם האהוב של השוקולד עד תומו.

זאת הקובייה האחרונה.

אני נפרדת מהפיליפינית ונכנסת אל המיטה שלי לצפות בפעם האחרונה בטלנובלה האהובה עליי בערוץ ההונגרי. כשייגמר הפרק, אלך לישון ואני מקווה שאלוהים ייקח אותי ולא אתעורר שוב.

 

​

מזמן לא חלמתי על אושוויץ. דווקא הלילה הוא נכנס לי אל החלום. אני רואה את כולן, את כל הנשים הגיבורות שהכרתי במקום הארור הזה. אני מעבירה את מבטי אל הדרגשים שבבִּיתָן, ולפתע הפנים שלהן משתנות והופכות לבני המשפחה שלי, שוכבים שם באושוויץ על הדרגשים לידי. זה סיוט גדול מדי בשבילי ואני מתעוררת בבהלה.

הדופק שלי משתולל.

הלב שלי תוקף אותי שוב.

הוא מעיר אותי לסיבוב חיים אחרון.

אני כועסת על הלב שלי ומבקשת שיעזוב אותי כבר, אבל הוא מתעקש. הוא לוחץ ולוחץ על החזה. זה כואב מאוד.

אז גם אני עוד מתעקשת. יצר החיים שלי לא מאפשר לי פשוט לשחרר, או שאולי אני פשוט רוצה לראות את כולם שוב בפעם האחרונה.

אני לוחצת על לחצן המצוקה ותוך דקות מגיע אמבולנס והמולה גדולה בדירה הקטנה שלנו. אני מגיעה לחדר המיון של בית החולים כרמל בפעם השלישית החודש, אבל הפעם אני יודעת שלא אחזור הביתה.

רציתי למות במיטה שלי, אבל כנראה שאמות כאן.

מסתבר שלא כל כך קל למות.

​